על - אף העובדה שהמשקאות האלכוהוליים מלווים את התרבות האנושית מראשיתה, היה זה רק בתחילת המילניום השני לספירה, כשזוקקו המשקאות הכהילים לראשונה ממשקאות השיכר. משערים שטכניקת הזיקוק היא המצאה ערבית ששמשה בעיקר להפקת תרכובות רפואיות. הערבים השתמשו במיכל נחושת ממקור יווני, "אמביקס" (Ambix), שהיה מעין סיר לחץ בעל פתח צר בראשו, והרתיחו בו נוזלים כדי ליצור מרקם סמיך יותר או כדי להפטר מהנוזל כליל ולבודד את המוצקים. (ר' איור *, וכן הרחבה בהמשך ב"שיטות הזיקוק"). הנחושת היתה באותה העת המתכת המועדפת לייצור כלי קיבול משום שהיתה מתכת רכה וזולה, וממנה ייצרו גם את דודי הזיקוק הראשונים. מעניין לציין, כי בימינו עדיין נחשבת הנחושת למתכת המועדפת בייצור דודי זיקוק, וזאת בשל היותה מוליך חום טוב וזול, וכן משום שבדיקות כימיות מראות, כי הנחושת ניחנת ביכולת להרחיק חומרים בלתי רצויים מאדי האלכוהול בתהליך הזיקוק.
טכניקת הזיקוק הערבית הוכרה באירופה לראשונה בין המאה ה- 10 ל- 12 בביה"ס לרפואה של אוניברסיטת סלרנו (Salerno) שבאיטליה, החשובה באוניברסיטאות אירופה באותה תקופה ומוקד חשוב בהעברת תיאוריות רפואיות וכימיות מהמזרח למערב.
החל מאמצע המאה ה- 13, הידע על תהליך זיקוק האלכוהול התפשט ברחבי אירופה, אך לצד ההערכה לסגולותיו הרפואיות, רבים התייחסו אליו בחשדנות. בתחילה זוקק האלכוהול מיין בלבד ובכמויות קטנות ע"י רופאים, נזירים ורוקחים שייצרו תרופות עשביות יקרות ששומרו בכוהל - מעין שיקויים.
פריצת מגיפת האבעבועות השחורות באמצע המאה ה- 14 האיצה את השימוש הרפואי באלכוהול. ברקיחת המרקחות שילבו הנזירים את ידיעותיהם בתכונות צמחי המרפא, והסתייעו באלכוהול המזוקק למיצוי והמסת החומרים האורגניים בעלי הערך התרופתי ולשימור המרקחה לעת הצורך, שהרי האלכוהול לא מאפשר קיום בקטריות העלולות לשנות את הרכב התרופה. כמו - כן, טעמם החזק והגולמי של צמחי המרפא הוסווה ע"י חומרי טעם וממתיקים, וכך עודן טעמם התרופתי. אלה היו למעשה הליקרים הראשונים, ומהם שרדו עד ימינו אלה ליקרי ה"בנדיקטין" (יוצר לראשונה ב- 1510) והשארטרז (יוצר לראשונה ב- 1605). מסוף המאה ה - 16 החל תהליך של שינוי קיצוני בהרגלי צריכת המשקאות האלכוהוליים. הכהילים, שעד כה שימשו לצרכים רפואיים בלבד, הפכו אט אט זולים יותר מהיין וזמינים לכל דורש, טעמם שופר בהדרגה, והחלה מגמת ייצורם לשם שתייה:
כך, בצרפת, אזורים שכשלו בהפקת יינות ייצרו את ה"מר" (Marc) - סוג של ברנדי דורכאות (המקביל הצרפתי לגרפה האיטלקית), פירות זוקקו בכל רחבי המדינה ל"או-דה-וי" - הכינוי הצרפתי לברנדי, ושגשוג גידולי הסוכר באיי הודו המערבית עודד את סחר העבדים המשגשג, כך שאניות פרקו מטען אנושי של עבדים מאפריקה באיים הקאריביים והעמיסו במקומו חביות רום בדרכן לצרפת או למושבות בצפון אמריקה. בהולנד החלו בייצור הג'ניבר, ממנו פותח בהמשך באנגליה הג'ין, ובסקוטלנד ואירלנד התפתח ייצור תזקיקי הבירה - הוויסקי.
ראו עוד : קורס ברמנים
